הרצל וביקור הקיסר וילהלם בארץ ישראל

כשביקר הקיסר וילהלם בארץ ישראל התפרסמה הפגישה ההיסטורית בינו לבין בנימין זאב הרצל שכונה "מלך היהודים" בפאתי מקווה ישראל.
בתמונה הידועה רואים את הרצל עומד כשמגבעתו בידו ומשוחח עם הקיסר וילהלם כשהוא רכוב על סוסו ומתכופף קמעה לעברו של הרצל, ובכך מקיימים השניים שיחה, כנראה ששוחחו על ישוב יהודים בארץ ישראל זה הנושא שענין את הרצל באותה עת, ברם השיחה לא היתה ארוכה ואפילו נראתה כאילו נעשית כבדרך אגב.

הרצל וביקור הקיסר וילהלם בארץ ישראל, צילום: מתוך וויקיפדיה
הרצל וביקור הקיסר וילהלם בארץ ישראל, צילום: מתוך וויקיפדיה

וולפסון צילם את הפגישה וכשהוא טיפל בפיתוח הסרט התברר לו, למרבה התדהמה, שרואים אך ורק את הקיסר מתכופף ואת הרצל לא רואים, פרט לידו המושתת לכיוון הקיסר, כנראה שהמצלמה זזה ולא קלטה את שניהם.
וולפסון, כשהוא זוכר היטב את צורת עמידתו של הרצל, מיהר ליפו למלונו של הרצל וביקש מהרצל לעלות על גג המלון, ולשחזר את עמידתו אל מול הקיסר באותה פגישה כפי שהיתה.
לאחר מכן וולפסון חיבר צילום זה של הרצל עם הצילום הראשון של הקיסר, והנה נולד צילום של הקיסר על סוסו רוכן לעברו של הרצל ומשוחח עם הרצל כשהרצל עומד ומחזיק את כובעו בידו. אין ספק שהתיקון הוא תיקון טכני כי הפגישה אכן התקיימה במלואה כפי שצולמה.

שכונת נוה צדק

נוסדה בכ’ בניסן תרמ”ז (1887) בידי אגודת “עזרת ישראל” מיסודם של שמעון ואלעזר רוקח.

השכונה הוקמה על קרקעותיו של אהרן שלוש שהקים שם את ביתו – הבית הראשון בשכונה יהודית מחוץ ליפו. אהרן שלוש הקים את ביתו בחולות בתרמ”ג (1883), קודם שהוקמה השכונה, וכך התחיל למעשה ייסודה של השכונה. תחילתה של השכונה ברחוב אהרן שלוש והמשכה ברחובות אחווה, ביסתנאי, שרעבי, כפר סבא, שטיין, רוקח, אמזלג ונוה צדק. השכונה נקראה כך על פי הפסוק בירמיה לא, כב: “יברכך ה’ נוה צדק הר הקֹדש”.

נוה צדק היוותה את הגרעין של ראשוני המתיישבים בתל אביב ולפיכך זכתה השכונה לכינוי “עריסתה של תל אביב”. בין תושביה בלטו אנשי ציבור, רבנים וסופרים (הרב קוק, הרב פפולה, ש”י עגנון, יוסף חיים ברנר, ש’ בן ציון ובנו הצייר נחום גוטמן).

בפי ערביי יפו נקראה השכונה “קומפניית שלוש”, שבוטאה בפיהם “קומבניית שלוש”.

בנוה צדק הוקמו בתי מלאכה וחרושת שהיוו את התשתית של תחילת התעשייה ביפוֿתל אביב והם: בית החרושת של ליאון שטיין לייצור מכונות ליציקה ולקידוח בארות, ברחוב רוקח 10; המאפייה של דוד הלוי זליבנסקי שהוקמה סמוך לביתו ברחוב שרעבי פינת רחוב נוה צדק (במאפייה אפו הן מצות כשרות לפסח והן לחם לכל ימות השנה); בית החרושת “בינייה” לייצור משקאות מוגזים בבקבוקים מיוחדים אטומים בגולה צבעונית. כשסיימו ללגום מן המשקה, הוצאה הגולה הצבעונית מהבקבוק והיא שימשה את הילדים למשחק. ברחוב רוקח פינת רחוב שלוש היה בית מלאכה לנרות.

הלווייתו של אהרן שלוש

הלווייתו של אהרן שלוש – י”ט בניסן תר”ף, חמישה ימים לאחר סדר הפסח

קברו של אהרן שלוש בבית הקברות טרומפלדור. צילום: מתוך ויקיפדיה
קברו של אהרן שלוש בבית הקברות טרומפלדור. צילום: מתוך ויקיפדיה

מסע הלווייתו של אהרן שלוש יצא מביתו שבנוה צדק בשעה תשע בבוקר, והתפתל בכבדות ובאטיות ברחובותיה הצרים של השכונה, לכיוון הים הסוגר עליה ממערב. רבים מתושבי השכונות שנבנו על האדמות שגאל אהרן בחייו, הצטרפו לבני המשפחה ולעשרות המלווים, מנכבדי היישוב, שצעדו אחרי גופתו עטופת התכריכים שנישאה באלונקה בידי שלושת בניו ושלושת חתניו. ערבים מנכבדי יפו וסוחריה הצטרפו למסע הדומם ופסעו בצעדים מדודים אחרי הארון. נשים השקיפו מחלונות הבתים ומן המרפסות מלוות במבטן את התהלוכה החולפת, מזילות דמעה בחשאי. מעטות אף ירדו לרחוב וניצבו מן הצד במבט מושפל, אך לא הצטרפו למסע, שכן אין זה נתיב שנשים הולכות בו. יותר משעה הלכו המלווים לאורך שפת הים, פסעו על החול הרטוב שהקל על הצעידה. איש מבין המלווים לא פצה את פיו. לאורך כל הדרך נשמע רק קולו של הרב הקורא פרקי תהילים, בניגון מונוטוני, מלווה ברחש הגלים המתנפצים אל החוף. כשהגיעו אל מול בית העלמין, פנו ימינה וצעדו בכבדות בחולות הזהב הטובעניים במעלה הגבעה, אל המקום שנקבע כמקום קבורתו.
יותר משמונים שנה קודם לכן, בשנת 1838, נשאו אותם גלי ים את הספינה שהביאה את אהרן ומשפחתו אל חופי הארץ, ילד היה וטרם ציין בר-מצווה.
את מרבית חייו בילה אהרן ביפו, ויחד עם הוריו היה ממחדשי היישוב היהודי בעיר. אלא שאהרן היה גם איש חזון שהעז, ולאחר שעשה לרווחת משפחתו המיר את זהבו בחולות הנודדים שמצפונה של יפו, ורכש את הקרקעות שעליהן קמו השכונות היהודיות שמחוץ ליפו: נוה צדק, נוה שלום, אהל משה, מחנה יהודה, מחנה יוסף, שכונת קרטון ושכונת אהרן (שנקראה על שמו).

אהרן שלוש החולם הגשים את חזונו, היה ליהודי הראשון שתקע יתד מחוץ ליפו, בחולות שמתוכם צמחה לימים העיר תל אביב.

אהרן שלוש, שנקבר בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, היה סבהּ של אמי, שמחה בת אברהם חיים שלוש.

סעודת מצווה של קבצני העיר

בנייתו של בית ד”ר פומרוק ברח’ אחד העם 56 הסתיימה ב – 1933, והמשפחה החלה בהכנות המעבר מהבית ברח’ הרצל 68 לבית החדש. במהלך ההכנות להעברה קרה בכל יום מקרה יוצא דופן: דלת חדשה שחוברה לצירים ולפתע השתחררה מציר אחד ועמדה ליפול, מזוזה שנקבעה נפלה, זכוכית בחלון השתחררה ונפלה לגינה בקול נפץ אדיר, מפתח לדלת הכניסה נתקע במנעול וכשהוציאו אותו הוא נשבר והיה צורך להחליף את כל המנעול, הברז בקערה באמבטיה נוזל ולא פסק, מדף נפל מהקיר, ועוד כהנה וכהנה בעיות לא צפויות הקשורות בבית החדש.

בית פומרוק
בית פומרוק

המשפחה לקחה מצב זה ברצינות ובדאגה והלכה להתיעץ עם הרב ידידיה פרנקל שהיה בידידות עם אבי והשיא לו מידי פעם עצות הקשורות בשמירת הדת. חשב חשב הרב ידידיה פרנקל ולפתע פסק: “סעודת מצווה”, משמעות סעדות מצווה זו היא שיש לאסוף עניים מכל רחבי העיר ולערוך סעודה דשנה ורחבת לב. אכן, למרות הפדנטיות של אבי הוא מיד הסכים לרעיון זה והחל לאסוף את עניי העיר לסעודת המצווה.
הם הגיעו, הם וחבריהם ומכריהם וכל מי שרק הרגיש שהוא נזקק, ופניהם מלאי התפעמות, כי לא כל יום נקרית להם הזדמנות חד פעמית כה מפתיעה. הארוחה התקימה כמובן, על פי הוראות הרב ידידה פרנקל, בביתנו הסלון האורחים הגדול, השולחן נפתח משני צדדין והוארך, כסאות נוספו מכל חלקי הבית ואף מהשכנים, השולחן היה מלא כל טוב הכיבוד כיד המלך, והאורחים המוזרים משהו אכלו ואכלו ללא גבול תוך שהם שרים זמירות שונות כל זאת לא לפני שהם ברכו ברכת המזון בקול רם ומלאי סיפוק והתרוממות רוח.

חגיגה מוזרה זו נמשכה ונמשכה בהשתתפות הורי שעמדו המומים ומופתעים מכל ההתרגשות. הורי הסבירו להם שהם לא צריכים למלא כריסם בכזאת מהירות וכי כל האוכל שישאר הם יהיו רשאים לשים בכליהם ולקחתו למקום מגוריהם. ואכן בסיום אספו כולם את כל המזון שנשאר חבילות חבילות, הורי עזרו להם לאסוף את המזון ולצרור אותו לחבילות הביאו נייר, קרטון, חוטים וחיברו חבילות חבילות.

החוגגים אחד אחד הודו להורי והיו כאלה ששלחו להם נשיקות באויר יצאו זה אחר זה שבעים מרוצים עם חבילות אוכל וגם ברחוב נשמע קולם של החוגגים. הורי, לאחר שיצא אחרון החוגגים התרווחו על הכסאות ונשמו לרווחה בטרם החלו להחזיר למקום את הכסאות לרחוץ את הכלים, ולהחזיר הסדר לסלון האורחים הגדול והחדש.

השקט חזר לבית, מאז הכל היה תקין, מסמר לא השתחרר ידית הדלת לא נפלה, זכוכית לא נשברה למרות הרוח הפתאומית, דלתות לא נתרקו כנראה שהרוחות טסו נסו מביתנו לאי שם והחיים התנהלו על מי מנוחות, המשפחה עברה לגור בבית, והחיים החלו זורמים בביתנו החדש….

אהרן שלוש בונה את ביתו בנוה צדק

בשנת 1883, או במועד לפני כן, רכש אהרן שלוש שטחי קרקע בנוה צדק, מה שנקרא מחוץ ליפו, בעיקר בעצמו וחלק ביחד עם ידידו אמזלק. כשהבניה הסתיימה והבית היה מוכן לקלוט את דייריו, ביקש אהרן את משפחתו לארוז את חפציהם לשכור עגלות שיובילו אותם לביתם החדש בנוה צדק.
המשפחה סירבה לבקשתו של אהרן שלוש לעבור, והיא נימקה סירוב זה מפחד מפני שודדים שהיו באזור, שהסתובבו באין מפריע הואיל ונוה צדק טרם נבנתה, ובית אהרן שלוש שנבנה מזה כבר, היה באותה עת בית בודד.

רק לאחר מספר שנים כשנוה צדק הייתה בעיצומה של הבניה, וזאת כמובן הודות לשתדלנותו של אהרן שלוש, הסכימה המשפחה לשים פעמיה לקחת את מטלטליה ולעבור ולהתגורר בבית החדש בחולות נוה צדק.

אהרן שלוש ושלושת בניו בכניסה לבית
אהרן שלוש ושלושת בניו בכניסה לבית

באותה עת בשנת 1899 רכשה אגודת עזרת ישראל קרקעות בשכונה מסביב לרחוב “אחוה” כיום, (שמה של האגודה בהיווסדה), ותרמה בכך במידה רבה לאכלוסה של השכונה, וליסוד שכונת התימנים מחנה יהודה, עוד בשנת 1896, על אדמותיו של אהרן שלוש הידועה כיום ככרם התימנים, השכונה נקרא בתחילה שכונת אהרן.

עד שנת 1902 שנה שבו נבנה בית הקברות היהודי ברחוב טרומפלדור הוא שימש את תושבי הסביבה עד אז נקברו יהודים בבית הקברות העתיק על גבעה ביפו צופה לפני הים.

יסוד שכונת נוה צדק נתן דחיפה לר’ זרח ברנט להקים את שכונת נוה שלום ב – 1890 והאיזור החל להתמלא בתושבים. תנופת הבניה הייתה רבה, והמשפט השגור בפיהם של הבונים היה: – “קודם נבנה ואחר כך נמדוד” הכוונה היא כמובן שדילגו, מרוב מהירות, על ההכנות התכנוניות הקשורות בבניה ובנו בקצב מהיר.

מסיבות ביטחוניות בשכונת נוה צדק נבנו הבתים שורות שורות כשבית צמוד לבית. בניה זו הייתה כאמור ביטחונית באופן שבשעות הלילה דיירי הבתים לא היו צריכים לצאת מבתיהם וברצותם להודיע דבר כלשהו לשכניהם העבירו את הידיעה מקיר לקיר לאורך טורי הבתים ברחוב רוקח ורחוב שטיין, כשראשיתם ברחוב שלוש והסתיימו בבתים התאומים בואכה רחוב פינס.

מידע נוסף על אהרן שלוש ניתן למצוא באתר ויקיפדיה.

גן הוואי בירקון

בחוף נהר הירקון החוצה את תל אביב, היה בשעתו בית קפה, כמעט צמוד לנהר, וקראו לו גן הוואי.

בני תל אביב נהגו לבלות בגן הוואי, אף שהביקור בו היה כרוך גם בשייט בירקון מהגדה האחת לגדה השניה שם היה בית הקפה. במקום היו הופעות של אמנים ידועים שהנעימו את יושביו והמקום נחשב למקום מושך לבילוי בייחוד בתקופת המנדט טרום המדינה,וקצינים בריטים שראו עצמם ראויים לבלות במקום מיוחד זה.

אחותי אנינה אמורה הייתה, בטרם נישואיה ליונה קפלן, לצאת לטיול לניו יורק עם דודה משה פומרוק שעסק בענייני ביטוח גם בארצות הבית נוסף על הארץ והקים שם חברה בשם “סיטדל”.
מאחר ומשה פומרוק היה פעיל מאד בחבל הימי לישראל שהיה ממקימיו, אפשרו לו להפליג לארצות הבית באוניית משא בשם “HAV” וזאת ביחד עם אחותי אנינה שהתלוותה אליו.
לפני ההפלגה אנינה ויונה בן זוגה בחרו לבלות ערב פרידה רומנטי בבית הקפה האקזוטי “גן הוואי” לשם הם הגיעו בשעות בין הערביים בהפלגה בסירה בירקון שעגנה למרגלות הקפה מעברו השני של נהר הירקון.

באותו ערב הופיע אביו של השחקן תאומי ובידר את יושבי בית הקפה מבמה שנבנתה כמעין תיאטרון בירכתי הקפה. בעת שאנינה ויונה ישבו בקפה הם הבחינו בקבוצה גדולה של קצינים בריטיים שהגיעו אף הם בסירה מהירקון והסבו מסביב לשולחן גדול אל מול הבמה בבית הקפה וכך התנהל הערב בניחותה להנאת אורחי המקום.

כעבור זמן מה הבחינו אנינה ויונה שלפתע קבוצת הקצינים הבריטיים, כאילו מתוך פקודה, עזבו את כל הכיבוד קמו ונטשו את גן הוואי לכיוון סירה שחיכתה להם בגדה בירקון.
כמה דקות ארוכות לאחר מכן נשמעו יריות מכל עבר היו נפגעים תאומי השחקן אף הוא נהרג, אנינה ויונה החליקו ממקום מושבם לרצפה וזחלו לעבר גדר שיחים שהייתה במקום. במהלך היריות הם ראו עומד לפניהם אחד היורים שירה לכל עבר הוא עמד כל כך קרוב אליהם שהם יכלו לגעת ברגלו ובמזל הוא לא הבחין בהם.

לאחר שהיורים הסתלקו מהמקום הרגישו אנינה ויונה פציעה ברגלם ואכן יונה נפגע בכדור בעקב רגלו ואנינה נפגעה בכדור בחלק העליון של שוק רגלה.
כאמור מששכחו היריות אנינה ויונה התרוממו וצלעו לכיוון המעגן הקטן בירקון כדי להגיע לעברו השני, ובצליעתם זו ניגש אליהם בחור ערבי ועזר להם להגיע לסירה ואף התלווה אליהם עד לבית החולים הדסה ושאכן הוא עזר להם מאד כשהם פצועים להגיע לבית החולים כשהגיעו לבית החולים הוא הכניס אותם לחדר המיון ולפתע הסתלק במהירות מהמקום.

לאחר שקיבלו טיפול ראשון הם חיפשו את אותו ערבי כדי להודות לו ולתגמל אותו, אך לשווא הוא לא נמצא. אפילו משהגיע ישראל רוקח שהיה הבוס של אחותי שהייתה מזכירה בלשכתו בעירית תל אביב לא הצליח לאתר את אותו ערבי שהגיע עם היריות לגן הוואי וסייע לאנינה ויונה להגיע לבית החולים הדסה.

אחותי אנינה בדיעה שאותו ערבי היה קשור באותו כפר לפורעים והרגיש חובה אנושית לעזור לנפגעים הוא היה ערבי טוב שלא רצה להסתבך עם אחיו הפורעים.

הטיול של אנינה לארצות הבית לא בוטל היא הצליחה להגיע בזמן לאוניית המשא “HAV” ובחודש הארוך באוניה יחד עם דודי משה היא טיפלה ברגלה שהחלימה. כשהגיעו לארצות הברית ירדו מהאוניה בנמל חיכו להם ברציף עיתונאים וצלמים אמריקאים ששמעו על האירוע “בגן הוואי” וידעו שאחת הפצועות מגיעה בדרכה לארצות הבית וקיבלו אותה שם כגיבורת אותו אירוע.